היום לפני שבועיים נולד רותם, למעשה היום לפני שבועיים עוד שעתיים וחצי (למרות שרובכם מקבלים את ההודעה לפוסט בלילה, אז מבחינתכם זה היום לפני שבועיים + כמה שעות, אבל למה להיות קטנוניים).
לצערי אני לא יכולה לספר לכם חוויות לידה מעצימות ומשכרות חושים. בלידה השלישית שלי אני חושבת שהגיע הזמן שאפנים חד משמעית שאני ולידות זה לא משהו.
אפילו הפעם, שתכננתי קיסרי מוזמן והגעתי כולי מוכנה פיסית ונפשית, דברים הצליחו להשתבש (לא אציק לכם בפרטים הקטנים רק נאמר שאת חדר הניתוחים בקרתי פעמיים, פעם לקיסרי עצמו, ופעם שניה, כעבור כמה שעות לתיקון פאשלות כאלה ואחרות). גם תקופת ההחלמה עצמה לא היתה פשוטה או קלה. אבל עכשיו, שבועיים אחרי, אני מרגישה קצת יותר רגועה, יותר נינוחה, פחות הורמונלית והכי חשוב, נהנת מכל רגע עם הקטן המתוק שלי שלשמחתי הרבה קרא את כל הספרים הנכונים ומבלה את רוב היום בשינה טובה ואכילה :) ולא, וזה לא מאפשר לי שעות מנוחה או יצירה, זה מאפשר לי למצוא את הזמן הדרוש לאחיו בן השנתיים וחצי (שגדל איתי בבית עדיין) והחליט להתחרפן קלות לכבוד הולדת התינוק.
זה היתרון והכיף הגדול בלגור עם ילדים במושב. את הבקרים שלנו אנחנו מבלים בטיולים נעימים, קוטפים ואוכלים תפוזים ואשכוליות, מברכים חברים, עוצרים בגן השעשועים, משחקים עם חתולים מזדמנים וחוזרים הביתה לשנ"צ מבורכת (השנ"צ היא רק של האמצעי, כי בשעה אחת אחיו הגדול חוזר מהגן, והוא לצערי שכח כבר מזמן ממנוחת צהריים).
מכיוון שבכל ההתארגנות מחדש של החיים שלי שכחתי לרגע יצירה מהי, החלטתי להקדיש את טיולי הבוקר שלי לחידוש הקשר עם המצלמה שלי שכבר שכחה איך מצלמים אוביקטים מעל לגובה של מטר. אני קצת חלודה עדיין, וגם לעיתים מתפדחת קלות לשלוף את המצלמה לצלם כל דבר שמתחשק לי, אז סלחו לי ומקווה להשתפשף במהרה.
אבל דווקא התמונה הראשונה המתבקשת היא של נסיך החדש במשפחתנו, רותם הקטן, פה בתמונה בן שבוע בדיוק.
ועוד קצת מטיולי הבוקר שלנו….
המשך שבוע נהדר לכולם…
