אני מסתובבת עם המשפט הזה כבר שבוע וחצי, יודעת בוודאות שאני צריכה לעשות איתו משהו, לכתוב איתו משהו, ולא מצליחה להתחיל פוסט. ניסיתי כמה פעמים, כבר התיישבתי לכתוב, בחרתי תמונות, וגורנישט! שום דבר לא מגיע.
מה עושים? שאלתי את עצמי (הקוראים הוותיקים כבר יודעים שאני נוטה לדבר לעצמי ברגעי משבר, לפעמים אני אפילו עונה, לעיתים אלו אפילו תשובות טובות).
אבל באותם רגעים עצמי לא היתה ממש מחוברת אלי ולא קיבלתי שום תשובה ראויה…
“כאשר ההשראה לא באה אלי, אני יוצא ופוגש אותה בחצי הדרך” – פרויד
אני לא חסידה גדולה של אימרות כנף, אבל את המשפט הזה קראתי היום בבוקר, וזה כנראה עשה לי משהו, אז עשיתי את הדבר היחיד שאפשר לעשות ברגע נטול מוזה שכזה, פשוט התיישבתי לכתוב, מה שיצא יצא…
נתחיל מההתחלה? מהאמצע? אולי דווקא מהסוף?
הסתובבתי אתמול להנאתי בשוק הפישפשים בחיפה (עד כמה שיקיצה לא טבעית בארבע בבוקר, ונהיגה של שעה לבד בחמש בבוקר יכולה לסלול את המשך היום להנאה) נוברת, בוחרת ומלקטת קצת פריטים חדשים לאוספים שלי. כבר תיכננתי לחזור הביתה והעמסתי את כל השלל על הרכב, כשבזווית העין הבחנתי בהם, ישנים, חלודים, מכוערים להפליא, יפייפים לחלוטין… זוג אופניים ירוקים.
“כמה”? שאלתי בשיא הנונשלנט.
“150 בשבילך, כי את כזו חמודה והחיוך שלך מהמם” (בחיי! אם יום אחד יעיפו אותי מהבית בגלל עניינים כאלו או אחרים יש לי עשרות מחזרים מרוכלי השווקים ברחבי הארץ, אני מסודרת להפליא!).
“יקר 150”, מילמלתי ספק לעצמי ספק למוכר, בעודי מלטפת בערגה לא מוסתרת את האופניים.
“יש מצב לעשות נסיעת מבחן?” (אני חייבת ללכת להוציא כסף בכספומט הקרוב לפני שמישהו יגנוב את המציאה המטורפת הזו מתחת לאף שלי) “אני משאירה פה את הרכב, אין לי לאן לברוח” (לא, אני ממש לא מתלהבת, תראו כמה שאני שקולה ועניינית).
“ברור מותק, קחי ותחזרי”.
כך יצאתי על האופניים הירוקים החלודים לעבר הכספומט הקרוב, שמלתי מתנפנת ברוח, שערי מתבדר ונפשי צוהלת, יש לי אופניים חדשים!!!!
פינת הת’כלס? הוצאתי כסף, חזרתי, הורדתי אותם ל-100 ש”ח (מזל שלקחתי לנסיעת מבחן כי איך לומר בעדינות, בלמים זה לא ממש הצד החזק שלהם). העמסנו, קשרנו והבאנו את האופניים לביתם החדש. אני מאושרת להפליא כבר יומיים עם ישבן דואב מכסא איום ונורא (גם אותו אהיה חייבת להחליף ממש בקרוב), אבל עם צחוק בפה ורון בלב.
מה זה קשור לכפכפים הירוקים הזוהרים? אז זהו, שזה לא קשור בכלל, אבל ממש קשור, לא בטוח שאני אספיק להבהיר את זה, אבל אנסה…
שבוע שעבר קיבלתי כמה שעות בוקר חופשיות וספונטניות להפליא בת”א. זה ממש לא היה מתוכנן, בכלל הייתי אמורה להסיע את הבעל לרכבת ותובל אמור היה להישאר איתי בבית (סרבן קייטנה, הילד). אבל ממש ברגע שהבעל יצא מהאוטו החליט הילדון שהוא רוצה לבלות את הבוקר עם אביו בעבודה. יאללה מגניב, עופו על זה… ואני קיבלתי ארבע שעות חופשיות, יש!
החלטתי להגיע לסנטר לעשות את הבדיקה ההיא שעושים אחרי חודש לקעקוע הקודם שלי, זה של הפרח סבא…
רגע, אני כבר במכון, נראה שהם לא ממש עסוקים ויש מישהי פנויה, ולי כבר יש איזה רעיון או שניים חדשים שנורא בא לי עליהם כבר כמה זמן…
כך נולד הקעקוע הבא:
כן, אני יודעת… עוד חמש\עשר\חמישים שנים יימאס לי מהם, כן אני עוברת משבר גיל 37\40, כן משעמם לי, כן אני מופרעת, כן מה אגיד לבנים שלי כשירצו אחד בגיל 14… כן, כן… אמרתם לי כבר את הכל.
הי, זה רק קעקועים, וזה יפה, מאוד!
(כן, אני מתכננת עוד…)
אוקיי, סבבה לך… אבל עדיין לא הסברת את עניין הכפכפים הזוהרים הירוקים של הנשמה שלך. האמת? דווקא נראה לי שהסברתי ממש טוב! אבל אם בכל זאת צריך להאכיל בכפית. אז זה קשור למישהי אחת, אולי היא מיוחדת נורא, אולי היא משעממת להפליא, אולי היא צעירה נורא, אולי היא בערך בגילי, אולי היא ישראלית, אולי היא בכלל מחו”ל… אין לי מושג מי היא. ראיתי אותה לבערך חמש דקות והתאהבתי מיד!
אתם מכירים את זה שמתאהבים במישהו או מישהי תוך עשר שניות בערך? זו כמובן לא התאהבות רומנטית, אלא פשוט מן חיבור מיוחד ומיידי, מושלם שכזה.
אותה בחורה יפייפיה להפליא ואולי אפילו מכוערת נורא, היתה לבושה בצורה יוצאת דופן ורגילה נורא, היתה לה תסרוקת מצחיקה לחלוטין ופנים הכי רגילים ונורא מיוחדים. אבל דבר אחד היה לה באופן הכי ברור ומושלם, היא לבשה כפכפים ירוקים זוהרים מבחילים בצורה יוצאת דופן, היא לבשה אותם כאילו היו זוג הנעליים הכי שיקיות עלי אדמות, והם היו כאלה, כי היא היתה כזו.
התאהבתי בה תוך חמש דקות ואז היא הלכה…
שבוע נפלא,
אילאיל
