לפני כמה שבועות התבשרנו בנות קבוצת באבלז על פרוייקט חדש שיוצא לדרך, פרוייקט אושפיזין, ברוח חג סוכות. החג בא והלך, הקבוצה פרסמה, הקוראים קראו ורק אני נשארתי מתלבטת לגבי השתתפותי בפרוייקט. קרה המקרה ואפרת יצרה איתי קשר ופשוט הודיעה לי “אילאיל, אנחנו משתתפות, אמנם באיחור, אבל אנחנו אמניות, אז יסלחו לנו כי ריחוף זה חלק בלתי נפרד מהאשיות שלנו”.
לא בטוח שאפרת ממש אמרה את המילים האלו, אבל אני בטוחה שלא אכפת לה שאני מייחסת לה אותן, כי אפרת היא אמנית בנשמה, צלמת מוכשרת ואמא מיוחדת (לפחות מהיכרותי אותה דרך הבלוג שלה). משהו בצילומים שלה, כ”כ ישיר, נגיש, לא מתיפייף, לא מתחסד, לא מחפש ללקק או להתלקק, משהו בה כבש אותי לחלוטין, ועם הזמן היא בהחלט הפכה לאחת הצלמות האהובות עלי בארץ, ואני לא מגזימה בכלל!
החלטנו שתינו על פוסט בפורמט של “יום מצולם בחיי”, כלומר לצלם יום אחד שמייצג נקודות חשובות בחיינו ולפרסם.
אבל החיים הם משהו דינאמי להפליא, ורוב רובו של היום פשוט אין סיכוי שאזכור לצלם את מהלכו בכל רגע נתון… אז מה שאני מנסה לומר בצורה מאד ארוכה, שאותו “יום בחיי” שמצולם פה למטה בהמשך הפוסט מורכב למעשה מפאזל של כל מיני ימים, כי פשוט לא זכרתי לצלם במהלך כל היום, כזו אני, חצי עפיפון…
את הפוסט הזה פירסמתי לפני שבוע בבלוג של אפרת, ובוודאי ראיתם אתם את הפוסט שהיא פרסמה אצלי, אז חשבתי לעצמי שיהיה נחמד לפרסם אותו גם פה.
שנתחיל?
6:00, צעידת בוקר.
7:00, ארוחת בוקר.
7:30, משחקים בסלון (זה מקסים ופסטורלי בחופש, מעצבן להפליא בבוקר גן\בית ספר).
8:30, יצאו למסגרות ואני מגלה הפתעות שנשכחו על שולחן המטבח.
9:30, יוצאת לסידורי בוקר: משלוחי חבילות בדואר, קניות, פגישות עבודה, סידורים מנהלתיים של העסק, בלה בלה בלה…
12:00, מחליטה להדביק טפט וינטג’ על שידת האיקאה המסכנה בחדר השינה, שסבלה לאחרונה מהתעללות קלה לאחר שהנייד שלי התעופף לעברה (סיפור אימה אמיתי).
13:00, ארוחת הצהריים שלי (זה היה לפני כמה ימים, אבל זה מתכון די קבוע, סלט עדשים שחורות עם סלק, טעים ובריא).
14:30, הגדול עוזר לאמצעי בהכנת שיעורי הבית (לפעמים מתוך התרגשות יתר מכין לו אותם בעצמו).
15:00, בינתיים, הקטנצי’ק עוזר לי בחצר בכביסה ידנית לשמלות הוינטג’ של העסק שלי.
שעות אחה”צ המאוחרות, משתוללים בחוץ (מאוהבת בשקיעות מול הבית שלנו).
שעות הערב המוקדמות, ארוחת ערב, פינקתי אותם עם פיצה ביתית.
ערב רגוע במיטות, יאללה, עוד יום עבר…
נ.ב
הפוסט הבא בנושא מחייב סרט וידאו, כי משום מה מרגיש לי נורא רגוע פה בתמונות, ואני חושבת שזה לא פייר שאתם לא יכולים לשמוע את הצרחות, הבכי והעצבים שגם הם מנת חלקינו (ובמינונים מאד לא מינוריים, כאמור, עם שלושה בנים צעירים בבית). מצד שני, איכשהו, עם כל הכאוס, הבלגן והאי וודאות בחיים, דבר אחד בטוח להפליא. הרגעים הקטנים האלו, הם אלו שעושים את הכל משתלם בסופו של יום, וחייבים לזכור ולנצור אותם.
באהבה,
אילאיל
