שיחה
אני: אני לא ממש יודעת מה לעשות עם הבלוג. לרוב ממש אין לי מוזה לכתיבה, אבל מצד שני, יש כ”כ הרבה פעמים שממש חסרה לי הכתיבה בבלוג, לעלות תמונות, סתם לשתף…
חברה: נו, אז מה הבעיה, תכתבי מדי פעם.
אני: כן, אבל את יודעת שאני נמצאת במן תקופה שכזו שכל פעם שאני מעלה משהו, זה איכשהו יוצא לי כ”כ דכאוני, שאפילו הקוראים הכי אופטימיים שלי כבר שוקלים להטביע את הסירה על יושביה.
חברה: אז תחכי עד שתחזור המוזה.
אני: זו בדיוק הבעיה, אני מרגישה לאחרונה שהמילים בוגדות בי. המילים שכ”כ אהבתי פונות נגדי, מתעתעות בי, אני חושבת שאני מפחדת לכתוב…
מילים
דיכאון – אני חושבת שהשתמשו במילה הזו מלפני, מאחורי ומצדדי יותר מכל מילה אחרת בשנה האחרונה.
בואו נעשה סדר בנושא הזה אחת ולתמיד? אני לא בדיכאון.
נכון, אני עוברת תקופה קשה, אני עוברת תהפוכות בחיי, כאלו שמפרקות ובונות. ואם לעיתים זה נדמה שהפירוק גדול מהבניה, זו רק אשליה לרגע, (לרוב) אני עומדת על קרקע יציבה.
פרופורציות
לפני כמה שבועות עברתי תאונת דרכים. איזו אחת, שתי מכוניות לפני, החליטה לעשות עצירת פתע באמצע כביש 4. זו שמאחוריה הספיקה לבלום בזמן, אבל עבדתיכן הנאמנה, שקועה לחלוטין, אלוהים יודע במה זה היה הפעם, נתפסה לא מוכנה וגילתה לתדהמתה את כל הפרונט של האוטו מתקפל לעברה ב slow motion מטורף ומבהיל לחלוטין. אני חייבת לציין שאף רגע בחיי לא עבר מולי בשניות האלו, אז כנראה שזו לא היתה שעתי להימחק מהעולם.
מצד שני, ישר נזכרתי בספר של יעל הדיה “תאונות”.
משפטים שמלווים אותך כל החיים
למי מאיתנו אין איזה משפט אחד, שניים, או יותר שמלווים אותו כל החיים. כאלה שנאמרו אפילו בהיסח הדעת על ידי עובר אורח מזדמן בחייך, מישהו שאפילו לא תיזכרו את שמו או שמה לאורך השנים, אבל את המשפט שלהם תקחו איתכם לנצח נצחים… יש לי מלא משפטים כאלה שאני סוחבת איתי, חלקם טפשיים להפליא: “איזה קטע, במדים את נראית הרבה יותר שמנה” – המוכר בחנות הבגדים בבוגרשוב לפני בערך 18 שנים. הבן אדם גרם לי להוריד שמונה קילו מהכלום ששקלתי לפני, למינוס כלום בערך.
אבל יש גם משפטים אחרים, כאלה שיש בהם קצת יותר תוכן ומשמעות: “תפסיקי להיות חמודה ותתחילי לעשות אמנות” – המורה לפיסול, שנה ב’ בלימודיי לתואר אמנות במדרשה.
עם יד על הלב? כנראה שלעולם לא אצליח ליישם את המשפט הזה. לא שאני תופסת מעצמי כזו חמודה, אבל זה המקום הזה, הכניסה לקרביים שלך פנימה ואז ההוצאה החוצה, היא זו שעוצרת אותי מלעשות אמנות, כזו אמיתית, שבאה מהביפנוכו.
וסבתא שלי כל הזמן אומרת…
“אם כואב לך הראש, תוציאי אותו ותניחי על הארון בחדר השינה”
שבוע נפלא,
אילאיל
