אז איך בעצם אני מתחילה לכתוב? כי כשזה מגיע לצילומים שלי, אני רק צריכה לראות את הפריים המתאים, את הרגע המתאים, וללחוץ על כפתור המצלמה (טוב נו, האייפון).
אבל המילים? מהיכן הן מגיעות? כי הרי הן נמצאות שם כל הזמן, בראש, מהדהדות, יוצרות משפטים, את הסיפור.
אני מספרת לעצמי סיפורים בראש כל הזמן. אבל אלו לא באמת סיפורים, אלו רק התחלות. התחלות רבות של סיפורים שלא סופרו מעולם, וכנראה לא יסופרו לעולם.
אני אוהבת את ההתחלות האלו של הסיפורים, יש בהן משהו מרגיע, משחרר.
הן מגיעות פתאום, כהפתעה נעימה, הבטחה למשהו שאולי יקרה…
לרוב אני שוכחת את ההתחלות האלו. אף פעם לא באמת ניסיתי לכתוב אותם, את הסיפורים האלו. כנראה שהם לא אמורים לצאת לשם, החוצה.
אולי כי את הסיפור אני מעבירה בצילום? אולי זה מספיק?
ולמה הרצון שלי שדברים יצאו החוצה? למה הרצון שלנו לבדוק דברים מבחוץ? זה נותן לנו זווית שונה לדרך ההתבוננות שלנו בהם?
אני אוהבת להתבונן בדברים, לחפש להם סיפור מעניין. לא בהכרח סיפור, אפילו סתם כמה מילים, לתהות.
להתבונן מסביב, לתפוס רגע אחד פשוט כל-כך, יומיומי כל-כך, אבל מושלם.
ואז סתם לעצום עיניים ולנסות לנקות קצת את הראש…
לילה טוב
