מודה, אפילו לא שמתי לב שנעדרתי מפה כ”כ הרבה זמן. אני לא מתכוונת להעדרות פיסית, אלא להעדרות של אותה “אני” שלא השמיעה את קולה פה כבר כ”כ הרבה זמן… חודשים!
חורף הוא תמיד תקופה של התכנסות בשבילי. העוקבים הוותיקים שלי יודעים שבחורף אני נכנסת למין תרדמת יצירתית שכזו, ניתן לקרוא לזה העדרות של המוזה…
אבל החורף הזה היה מעט מעבר. ההתכנסות היתה גדולה מתמיד, ההשתבללות בתוך עצמי היתה חזקה, לפעמים מדי. זה לא פשוט לצאת מתוך ההתכנסות הזו, מתוך החפירה האינסופית שלך בתוך עצמך, אבל אני עושה את זה… כל יום מחדש, כל יום (קצת) יותר.
לצלם לא הפסקתי לרגע. יעידו כל העוקבים המסורים באינסטגרם שלי. כמעט כל יום אני מעלה שם תמונה. אני לא מסוגלת בלי זה, סוג של “תמונות מצב”. זה יכול להיות מצב רוח, או מצב פיסי נתון, כל דבר, בעצם.
גן שעשועים בחולון, רגע אחד מיוחד של ריכוז מוחלט. עמדתי על השולחן בכדי לצלם את התמונה הזו, צמד המבוגרים החביב הזה אפילו לא העיף בי מבט אחד למרות המוזרות הקלה שבסיטואציה.
חוף פולג, לכאורה עוד יום רגיל של “הולכים להשתעשע בחוף הים בכדי לשרוף (תרתי משמע) את השבת”. דליקה בלתי צפויה מכיוון שדה קוצים סמוך העלתה אובך פוטוגני שצבע את השמיים בגווני אפור ואת המים בירוק טורקיזי מושלם.
יש רגעים קטנים ומושלמים בגלל חיוך של אושר, של תמימות ואהבה ללא גבולות ותנאים.
ויש רגעים שסתם עושים טוב על הלב בגלל הפשטות שבהם, הזמינות שלהם (וכמות הפחמימות המנחמת שבהם).
לעיתים אני חוטאת בחומריות קלה, ו”נאלצת” לעודד את רוחי עם מתנות קטנות, כאלו שניתן לקנות רק בכסף, מצד שני… מי לא בעצם?!
אבל תמיד הרגעים הכי קטנים וחולפים הם אלה שינצחו ויעודדו את הרוח בצורה הכי חזקה שניתן.
אני פה בכדי לחזור, יש לי תחושה שבצורה אישית ומיוחדת מהרגיל, נראה… נזרום…
(תדליקו את הרמקולים)
המשך שבוע נפלא…
אילאיל
