עיניים גדולות (מדי!)

את הפינטרסט כבר יצא לכם להכיר? אם לא אז כדאי לכם! מדובר ברשת החברתית לשיתוף קבצים השלישית בגודלה בעולם (אחרי פייסבוק וטוויטר), מהר מאד היא הפכה להיות הדבר הכי חם ברשת! אבל לא על פינטרסט אני רוצה לספר לכם כאן היום, אלא עלי דווקא. אז למה התחלתי באיזכור פינטרסט?

מעשה שהיה כך היה…

באחד הימים בשיטוטי הרגילים בין הפינים השונים של חברותיי נתקלתי בתמונה הזו

 מקור 

ליבי החסיר פעימה, בלוטות הרוק שלי עברו למצב תקיפה, מיד נעצתי אותה (את התמונה). כבר למחרת הלכתי לקנות את המרכיבים למתכון. אגב, מדובר בכמות גדולה של מצרכים שאין לי בבית בד”כ ויש לציין שהם אפילו לא זולים במיוחד (חמאת בוטנים, סוכריות קרמל, חלב מרוכז ועוד ארוכה הרשימה). את חלקם, כמו לדוגמה ה-marshmallow fluff הייתי צריכה לנסוע לחפש כי מי בכלל מחזיק את המוצר הזה?! בקיצור, זו לא בדיוק עוגת שוקולית :)

(חלק קטן ממרכיבי המתכון)

אבל לא כמה חומרי בסיס שאף אחד לא שמע עליהם ידאיגו אותי ויניאו אותי ממטרתי המוצדקת, וגייסתי את כל המרכיבים למטרה. מפה לשם ומשם לפה עברו כמה שבועות עד שהגיע הרגע המיוחל, אותו הרגע היה היום. הדרדס נרדם לשנת בוקר ראויה, ארוחת הצהריים כבר היתה מוכנה ונשארה לי שעה פנויה יחסית. מכיוון שממילא התכוונתי להכין קינוח מושקע ומהמם במיוחד לכבוד הולדת בנה של עופרה חברתי, חשבתי לעצמי שפצצת אנרגיה שכזו תהווה את הקינוח המושלם לאמא הטריה.

תספרו את מספר השכבות של הקינוח בתמונה (טוב, חסכתי לכם, מדובר בחמש שכבות) לא ברור איך חמש שכבות לקינוח לא הצליחו לגרום לי להרמת גבה כשתיאור המתכון היה “קלי קלות לאללה, אני נשבעת!!” נכון, המתכון לא קשה במיוחד, אבל בחייאת, 5 שכבות שבין כל שכבה יש בערך חצי שעה המתנה??? נו באמת!!! טוב, לא נורא, עדיין שום דבר לא יעצור אותי מהקינוח המושלם. הדרדס (אגב, העובדה שאני קוראת לו דרדס לא מנעה ממנו לבצע קפיצת גדילה ממש משמעותית לאחרונה והוא נהיה גבוה לאללה – רק שתדעו שאני לא עושה לו עין הרע). אוקי איפה היינו? הא כן, הדרדס ישן מעולה ונתן לי לסיים את הסיוט הקינוח הזה בדיוק בזמן להחזיר את  אחיו מהגנים. בינתיים שמתי את התבנית במקרר “לשעה אחת”, כמו שכתוב במתכון.

חזרנו הביתה, אכלנו צהריים והבטחתי להם שאם הם יהיו בשקט חצי שעה בזמן שאני מנסה לצלם את הקינוח (במילים אחרות תקעתי אותם מול DVD) הם יקבלו את הקינוח הכי טעים בחיים, אז הבטחתי…

(הקינוח שלי)

עכשיו אני רוצה לפתוח סוגריים דמיוניות ולענות על שאלה שאני נשאלת לא מעט לגבי הצילומים שלי… האם זה טעים כמו שזה נראה? אז התשובה לרוב, כמעט תמיד כן! כמובן שזה עניין של טעם וריח, אבל באמת שאני משתדלת לעלות צילומים של דברים שהכנתי ואהבתי. אז מה גרם לי הפעם לעשות פוסט שלם על זה??? וכשאני אומרת זה, אני מתכוונת לקינוח הכי דביק, מתוק, מוגזם, שלא נאמר, מצטלם איכס, נמרח, מעצבן, בקיצור, אחד כזה שאפילו הילדים לא רצו לגעת בו. אני עושה עליו פוסט שלם בגלל משפט נחמד שקראתי לפני שבוע בבלוג הנהדר של אפרת “My Lovely Mess”. את הבלוג הכרתי לפני כמה שבועות ממש במקרה ונדלקתי עליו קשות, והנה ממש השבוע העלתה אפרת פוסט נחמד “פוסט על החיים” וכ”כ הזדהתי עם משפט הפתיחה שלו:

“יש סברה כזו שאימהות שכותבות בלוג עפות על החיים. הכל כל כך מואר ואורירי, הכל טעים, מסודר, עשויי בעבודת יד מעניין, שלא לומר מרתק אצלהן הכל זורם כאילו החיים הם עננים של מרשמלו. אז זהו שלא. לפחות לא אצלנו”

וחשבתי לעצמי אולי הגיע הזמן שגם אני אציג את הכביסה המלוכלכת שלי? אז נכון, הכביסה שלי היא לא ממש כביסה, כי אצלינו לא מכבסים מחוץ לבית :) אבל תאמינו לי שלהראות לכם צילומים של קינוח מעאפן ולהודות שהוא יצא מעאפן זה הכי כביסה מלוכלכת שאני יכולה לעלות על דעתי. ואם בכל זאת נדמה לכם שהצילומים שלי עושים איתו חסד אז אומר לכם שזו רק זוית צילום מוצלחת, כי תראו, ממש בשבילכם צילמתי את זה! וזה נראה כך אחרי חמש דקות ללא קירור, איכס אחד גדול ודביק.

  (גם זה לצערי הקינוח שלי) 

ותהיו בטוחים שמרגע לרגע זה נהיה יותר דביק ויותר בעייתי להתעסק בו.

אז מה נסגר איתו בכל זאת? תקעתי הכל במקרר לכמה דקות. הוצאתי, חתכתי לקוביות קטנות ושמתי בהקפאה. בינתיים זה מתפקד כחטיף גלידה, כי כשהוא מגיע בקוביות קטנטנות זה איכשהו ראוי למאכל :)

מה דעתכם?

אילאיל