תם, אך לא נשלם

וואו! זה היה ארוך, קשה ומתיש. בעצם, למה אני מדברת בלשון עבר? זה עדיין בהווה! כרגע אני יושבת מול המחשב ומשקיפה דרך חלון הסלון\פינת מחשב (הכל כ"כ קטן פה שכל פינה בבית נושקת לפינה אחרת) ומולי עדיין עשרה ארגזים לפריקה, ועוד שבעה נוספים מחכים מעבר לפינה (העברתי אותם הצידה מחוץ לבית – מה שאני לא רואה מול העיניים יכול לסבול דיחוי).

ת'אמת? אפילו מורגלת מעברי בתים שכמותי לא ציפתה לכזה מעבר קשה, אבל גם כל "המסביב" לא ממש עוזר. גם ליריי בחופש, ללא מסגרת ודי מתחרפן בבית וכמובן תובל מתחרפן בשמחה ובדיצה יחד איתו. גם המעבר לסביבה חדשה ולא מוכרת (הי, דווקא הכרנו אתמול את חנות הירקות והמכולת המקומית, ואפילו גן שעשועים נחמד), וכמובן שכל זה בחודש חמישי…..נו שויין – אני מרשה לעצמי להתבכיין מעט :-)

כמובן שיש צדדים נהדרים (ובטוח שאני אגלה אותם, אחרי שאסיים להתמודד עם הסיוט סביב הפריקה :-)

יש לנו גינה ענקית ונהדרת והיא אפילו גובלת בלול תרנגולות שתאמינו או לא, בקושי שומעים אותן – כל הקלישאות של תרנגולות שלא סותמות כל היום? אז זהו, שלא! הבית עצמו אמנם קטנטן אבל חמוד להפליא, וברגע שהוא יהיה מסודר הוא בטח יהיה ממש מקסים. וכמובן הכפר עצמו….מקום קסום ויפייפה – אבל זה לא חוכמה, אני התחתנתי פה לפני חמש שנים (+חודש) אז אני משוחדת מראש :-)

וסתם כך תמונות ראשונות של כל הבלאגן, אבל איכשהו עדיין יצאו נחמדות ונעימות.

מבטיחה לעדכן בקרוב עם פוסטים של "אחרי".