יצאנו מהשגרה לכיוון תל אביב

יום רביעי בבוקר התחיל ככל הבקרים, משה מזרז את ליריי להתלבש בכדי לא לאחר לגן, אני מנסה להניק את רותם תוך כדי מזיגת קורנפלקס לצלחת של תובל, והכל שמחה והמולה (טוב נו, יותר המולה מאשר שמחה, בכל זאת שבע בבוקר).

בין לבין הבלאגן אני חייבת לפחות לנסות להתעדכן ברידר שלי (אח"כ במשך היום זה כמעט בלתי אפשרי עם מיסטר סופר גלו, תובל). בד"כ אני מוותרת מראש על כל הפוסטים מלבד הפוסטים הישראלים (גם כך אני בדיליי של 1000 פוסטים בערך). כך יצא שבשבע וחצי קראתי את הפוסט של קרן שביט על שוק הפשפשים וזה ממש עשה לי חשק!

בשלב הזה כל בן אדם (שלא נאמר אמא, שלא נאמר אמא לשלושה, שלא נאמר אמא לשלושה חודש אחרי לידה) שפוי בדעתו מעביר הלאה את הפוסט תוך כדי מחשבה חביבה לבקר שם בהזדמנות הקרובה. אבל כפי שכבר נאמר כאן רבות, שפיות זה לא משהו שחולק אצלי בנדיבות, ולכן בשעה שמונה בבוקר מצאתי את עצמי על כביש 4 עם שלושה ילדים ברכב נוסעים הפשפשה (למה שליריי יפסיד יום כיף?) שפויה או לא, גם אני הבנתי שעד פה גבולות הסופר וומן שלי, ומהדרך התקשרתי לאמא שלי ולצרפה לתוכנית הבוקר.

עכשיו אני חייבת לפתוח סוגריים להרהור קטן ואישי. את שוק הפשפים אני מכירה כבר שנים!!!! בתור נערה חולונית בילינו לא מעט בהברזות מבית הספר לשוק הפשפשים ות"א בכלל. אני ממש אוהבת את המקום ואת כל הנוסטלגיה המרחפת באוויר. אבל הפעם זה היה קצת שונה. נראה לי שמגיעים למקום עם שלושה ילדים, פתאום מקבלים פרספקטיבה אחרת. ריחות שתן בכל מקום, תמהונים (לאו דווקא חביבים) בכל פינה, והמון זבל!!!! נכון, יש לא מעט פינות חמודות ונעימות, והמקום משתפר עם השנים, אבל זה לא מספיק וחבל, כי למקום יש פוטנציאל אדיר.   

אבל גם כך, הצלחתי להפנים את האמא הפולניה שבי, ולהוציא החוצה את חובבת הג'אנק והרשתי לליריי לקנות טרקטור ירוק ומתוק במחיר מצחיק של חמישה ש"ח (כמה ימים לפני הוצאנו סכום לא מבוטל על סטים של בוב הבנאי בטויס אר אס, כך שחמישה ש"ח זה בהחלט שינוי נעים). אישית לא מצאתי שום מציאות מעניינות – כנראה שיש גם ימים כאלה…. 

לסיכום, בוקר חביב, שימשי ונעים. קפה פועה חובה! מדרחוב הרוכלים והחנויות סביבו בכיף! מתחם השוק הישן פאסה ולא רלבנטי לחלוטין!