חיפשתי כותרת מיוחדת לטיול שלי בברלין אבל לא מצאתי שום דבר שנון, מיוחד או שמבטא את תחושת הטיול. אין ממש דרך לסכם ארבעה ימים של סופ”ש ארוך בברלין. מצד אחד - עיר צעירה, מגניבה, תוססת ומיוחדת. ומצד שני… נו, אני לא ממש צריכה לתאר במילים את הצד השני, לא?
אז איך הכל התחיל? ולמה דווקא ברלין?
כבר כמה חודשים שמורן יוסף ואני מתכננות לנסוע לטיול קצר באיזו בירה אירופאית, משתעשעות ברעיון והופכות בו מדי פעם כשאנחנו ניפגשות. כל אחת מושכת לכיוון אחר. היא רוצה אמסטרדם (הייתי) אני רוצה רומא (היא לא), היא רוצה ברלין (אין סיכוי מבחינתי), אני מתלבטת לגבי לונדון (יקר מדי לשתינו). אני לא יודעת למה החלטתי ביני לבין עצמי שאין סיכוי שאטוס לברלין, אנחנו אפילו לא משפחה עם מורשת שואה מובהקת. נכון, סבתא שלי ז”ל מצד אבא עברה חלק מתקופת מלחמת העולם השניה ברומניה, ואם אני זוכרת נכון את הסיפורים חלק ממשפחתה הקרובה (אבא שלה? אח שלה?) נרצחו (מול עינה?) אבל כמו שאתם מבינים זה לא ממש היה הסיפור המרכזי בבית. עכשיו כשאני כותבת את המילים האלו באמת נראה לי שהגיע הזמן שאשב עם אבי ואשמע את הסיפור הזה במלואו.
אבל גם בלי בית שואתי מובהק גדלתי במדינת ישראל של שנות השבעים והשמונים. מנהל בית הספר שלי בתקופת היסודי הסתובב תמיד עם שרוולים מופשלים ומספר מוטבע על ידו. בכיתות הנמוכות הזדעזעתי עם כולם מהסרטים הקשים שהוקרנו כל יום שואה בטלווזיה, ומיד כשיכולתי לקרוא בכוחות עצמי אמא שלי נתנה לי לקרוא את ה”מאסט” מבחינתה “האי ברחוב הציפורים” ועוד כמה שכבר אינני זוכרת את שמם.
בקיצור, מה שאני מתכוונת לומר בפסקה קצת ארוכה מדי זה שמטען השואה רובץ על כתפי כל ישראלי בגילי ומעלה (יש בכלל סיכוי שילדינו יבינו את נושא השואה באותה עוצמה שאנחנו חווינו אותה?) והרעיון לטוס לברלין, לגרמניה, למקום שמדברים בו רק את השפה הזו שגם בלי קונוטציות מנאומים של היטלר, תסכימו איתי שזו אחת השפות הכי לא נעימות לאוזן. לא רציתי לנסוע לברלין!
עברו כמה שבועות, חודשים, רעיון הנסיעה ירד מהפרק. סוף השנה הגיע, עברנו דירה, החופש הגדול היה בעיצומו עם כל הילדים בבית – מי בכלל חושב על חופש בתקופה כזו? ואז הגיעה מתנה קטנה ולא צפויה ורעיון הנסיעה עלה שוב על הפרק. עדיין לא רציתי ברלין, אבל כ”כ רציתי לנסוע לכמה ימים לבד, לטייל, לעשות קצת שופינג איכותי, להיות קצת עם עצמי שהייתי מוכנה לשמוע את כל הטיעונים בעד ברלין. בנוסף דיברתי גם עם קרובי משפחה וחברים שהיו, ביקרו, חיו או עבדו בעיר וכולם הבטיחו בהן הצדק שאין שום תחושה מוזרה או יוצאת דופן לטייל שם, לא יותר מכל מקום אחר.
החלטנו לטוס לברלין! למה אני בכלל עושה כזה סיפור מהמקום? ת’אמת? אני ממש לא יודעת. אבל מסתבר שזה לא רק אני. כל הישראלים שפגשתי לאחרונה וטיילו שם, חלק ממש עכשיו בקיץ האחרון חוו את אותן תחושות אמביוולנטיות שאני חשתי.
ברלין היא עיר תוססת, צעירה, יש רובעים שהיא פשוט יפייפיה, ירוקה וצבעונית. הברלינאים עצמם (הצעירים שבהם) חביבים, מסבירי פנים, נעימים. אבל אולי זו רק אני, ואני בטוחה שלא, אבל כשמסתובבים בעיר המרכזית, באיזורי הבטון הקר והפחות יפה, כשניפגשים (ברחוב, בסופר, בשוק) עם אנשים מבוגרים, קצרי רוח, שלא מבינים אנגלית לא יכולים שלא לחשוב לרגע על השואה, על “איפה אתה היית? ומה עשה אביך\סבך”. כשנכנסנו לכלבו הגדול KA DE WE , לא יכולנו שלא להיזכר שגם פה מן הסתם, על הדלת הראשית הזו של כניסת הכלבו היה שלט שבו היה כתוב “הכניסה ליהודים וכלבים אסורה”.
לטיול בברלין מלווה תחושה מוזרה. ובכל זאת היו לנו ארבעה ימים מקסימים, מהנים, מלאים בשווקי פשפשים מעולים, באוכל קצת פחות מעולה, ובכיף גדול של שתי נשים, אימהות שיצאו קצת לחופשה לבד.
עוד כמה ימים יגיע פוסט קצת פחות ארוך, קצת יותר מקסים ואופטימי, ועם הרבה הרבה המלצות על המקומות השווים לטייל בעיר.
שבוע מצויין,
אילאיל
הפוסט הקצר הזה עושה חשק לעוד. תמונות מדהימות באמת. מחכה בקוצר רוח לקרוא ולראות עוד. וגם להמשיך לקנא כי אין כמו טיול קניות ופאן של שתי חברות באחת מהבירות היותר ססגוניות באירופה
השבמחקמסכימה עם כל מילה. גם אנחנו היינו בברלין בשנה שעברה בדיוק בתקופה הזו וגם לי קשה מאד להתנתק מכובד ההיסטוריה. זה הלך והתחזק עד שלבסוף הגענו לרובע היהודי (שהוא לדעתי האזור היפה ביותר בברלין) שם כבר לא יכולתי שלא לדמיין את כל האנשים שחיו שם והסבל הגדול שהם עברו. בקיצור ולעניין המילה "אמביוולנטית" מגדירה היטב את החוויה בברלין. תודה על השיתוף ופוסט מרתק. ממתינה בסבלנות לחלק ה"פאן" של ברלין ומסוקרנת לראות איך ביליתן :)
השבמחקתמונות מקסימות.
השבמחקמחכה לפוסט הבא! וגם לראות מקרוב!
מרגישה בדיוק כמוך לגבי המקום... לכן מעולם לא העזתי לפקוד אותו... הפוסט הזה קצת עגמומי, מקווה שהבא אחריו יראה לנו שהתבדית...
השבמחקממתינה בקוצר רוח נשמע שהיה בכל זאת כיף
השבמחקגם אני לא רואה את עצמי נוסעת לשם. דווקא לשם. כמו שאמרת אנחנו עוד מבינים...הילדים שלנו יבינו פחות.
השבמחקכאמא שחוותה לראשונה עכשיו שבוע חופש אירופאי... ברור לי שהפוסט הבא יהיה אופטימי (-: דווקא נשע לי מעניין בגלל כל מה שמנית לסוע לברלין.
השבמחקאני ממש לא מחובבי ברלין.העיר הזו מקושרת אצלי לארועים אלימים ולא ממלחמת העולם השנייה אלא מהרבה שנים אחר כך (קשורים בדרך כלל לבריונים שיכורים, בקבוקים מתנפצים ומכות ברחוב) וזה עוד לפני שדיברנו על האוכל....
השבמחקמי יודע, אולי הפוסט הבא שלך ישנה אצלי משהו.
שנה נפלא לכם,
נשיקות
שרון
ברלין מקסימה! פעם ראשונה שנסענו לשם הנסיעה היתה מלווה באותם רגשות שתיארת, זה בלתי נמנע. פעם שניה ידענו שיהיה פשוט כייף וככה היה. אני מחכה לפעם הבאה :)
השבמחקעקבתי אחרי שתיכן בזמן השהות שלכן בעיר והתמונות המקסימות שצילמתן עשו לי חשק למרות שגם לי היו ועדיין יש רגשות חצויים לגבי העיר, אבל אולי הגיע הזמן לשחרר :)מחכה לחלק ב
השבמחקמסכימה עם ההרגשות שלך - גם לפני הנסיעה וגם אחרי.
השבמחקהייתי בברלין הרבה פעמים, והתרשמתי שזאת העיר שהכי זוכרת את השואה, ולא מנסה בכלל להעלים חלקים מהעבר הקשה שלה. וזאת בניגוד למינכן, דרזדן ו-וינה, שגם בהן הייתי.
מה שכן, כל הנסיעות שלי לגרמניה ואוסטריה היו מהעבודה, ואני חייבת להגיד, שעם כל ההנאה שלי בסופו של דבר מהערים האלה, לא הייתי נוסעת אליהן באופן פרטי.
התמונות שלך נהדרות ומעבירות מצויין את האווירה המהורהרת.