יריד החלומות

חורף, קר, גשם, אפילו סערה גדולה שהצליחה לשתק חצי מדינה קיבלנו השנה…

האמת, שכל שנה אני מקבלת את החורף לא מוכנה. אני בטוחה שכמוני יש עוד הרבה שלא מבינים איך רגע אחד כל-כך נעים וחמים בחוץ, וברגע השני הופכים את הארונות לחפש את המעילים והסריגים המוזנחים מהעונה הקודמת.

ואולי זה אפילו קצת מוזר. כי נדמה לי שכילידת דצמבר, אני אמורה לפחות לחבב קלות את החורף. אבל מבחן המציאות מוכיח אחרת. אני אוהבת חום, את קלילות בגדי הקיץ, את השמש, את האור, את הימים הארוכים.

אבל כשזה מגיע לסמלי החורף, לפינוקים הקטנים ש”עושים” את החורף, אני אהיה הראשונה להודות שיש בו משהו רומנטי להפליא: להתכרבל מתחת לשמיכת הפוך עם כוס תה מהביל, להקשיב לגשם המטפטף כשבבית חמים ונעים (לפחות באותם רגעים ללא הפסקות חשמל יזומות, פויה). לקנות נעלי בית חדשות (או לקבל אותן כמתנה, יתרון מעולה של ילדי החורף).

אולי עם השנים הצלחתי להתגבר קצת על חרדות החורף שלי ולהנות ממנו טיפה יותר…

זכור לי שכילדה קטנה אחד מסמלי החורף שאהבתי כל-כך היה דווקא חג המולד. כילדה חובבת סיפורים, והתבוננות בתרבויות השונות, התרגשתי מאד מתיאורי הקריסמס הצבעוניים, המרגשים, והרומנטיים להפליא שקראתי בספריי ילדותי. בעיקר אזכור את תיאורי חג המולד בסדרת הספרים הנפלאה “בית קטן בערבה”.

לכן, כשפנתה אלי נתנאלה (כן, אותה אחת: דוט.קום) בהצעה המפתה להשתתף ביריד החורף שלה. יריד מפנק ואיכותי ברוח חורפית קרירה במיוחד וקריסמסית להפליא, דווקא התרגשתי מאד.

אז מקווה שגם אתם תתרגשו לבוא לבקר ביריד המפנק הזה שנתנאלה מבשלת כבר כמה חודשים, במתחם התחנה בנווה צדק, תל אביב. אני מזמינה אתכם באופן אישי, אז סמנו את התאריכים ביומן וגשו לעמוד הפייסבוק של האוונט בכדי להתעדכן בכל היופי שמצפה לנו שם.

 

לקראת היריד, החלטתי כמנהגי בקודש, לנצל את ההזדמנות ולצלם את אחת מחברותיי לובשת את בגדי הוינטג’ שאני אוספת. הפעם היתה זו רות היפייפיה שנבחרה לדגמן את המלבושים. ואין יפה ממנה, נסיכת קרח נפלאה שכמותה בכדי לייצג את קולקציית החורף של אילאיל זיו, אספנית וינטג’. אם מתחשק לכם אתם יכולים להמשיך להתעדכן בעמוד שלי בפייסבוק בכל הפריטים החדשים שיגיעו איתי ליריד: מלבושים, פריטים לבית, כריות, ועוד…

בודפשט בתמונות

יום בחיי

לפני כמה שבועות התבשרנו בנות קבוצת באבלז על פרוייקט חדש שיוצא לדרך, פרוייקט אושפיזין, ברוח חג סוכות. החג בא והלך, הקבוצה פרסמה, הקוראים קראו ורק אני נשארתי מתלבטת לגבי השתתפותי בפרוייקט. קרה המקרה ואפרת יצרה איתי קשר ופשוט הודיעה לי “אילאיל, אנחנו משתתפות, אמנם באיחור, אבל אנחנו אמניות, אז יסלחו לנו כי ריחוף זה חלק בלתי נפרד מהאשיות שלנו”.

לא בטוח שאפרת ממש אמרה את המילים האלו, אבל אני בטוחה שלא אכפת לה שאני מייחסת לה אותן, כי אפרת היא אמנית בנשמה, צלמת מוכשרת ואמא מיוחדת (לפחות מהיכרותי אותה דרך הבלוג שלה). משהו בצילומים שלה, כ”כ ישיר, נגיש, לא מתיפייף, לא מתחסד, לא מחפש ללקק או להתלקק, משהו בה כבש אותי לחלוטין, ועם הזמן היא בהחלט הפכה לאחת הצלמות האהובות עלי בארץ, ואני לא מגזימה בכלל!

החלטנו שתינו על פוסט בפורמט של “יום מצולם בחיי”, כלומר לצלם יום אחד שמייצג נקודות חשובות בחיינו ולפרסם.

אבל החיים הם משהו דינאמי להפליא, ורוב רובו של היום פשוט אין סיכוי שאזכור לצלם את מהלכו בכל רגע נתון… אז מה שאני מנסה לומר בצורה מאד ארוכה, שאותו “יום בחיי” שמצולם פה למטה בהמשך הפוסט מורכב למעשה מפאזל של כל מיני ימים, כי פשוט לא זכרתי לצלם במהלך כל היום, כזו אני, חצי עפיפון…

את הפוסט הזה פירסמתי לפני שבוע בבלוג של אפרת, ובוודאי ראיתם אתם את הפוסט שהיא פרסמה אצלי, אז חשבתי לעצמי שיהיה נחמד לפרסם אותו גם פה.

שנתחיל?

6:00, צעידת בוקר.

7:00, ארוחת בוקר.

 

7:30, משחקים בסלון (זה מקסים ופסטורלי בחופש, מעצבן להפליא בבוקר גן\בית ספר).

8:30, יצאו למסגרות ואני מגלה הפתעות שנשכחו על שולחן המטבח.

9:30, יוצאת לסידורי בוקר: משלוחי חבילות בדואר, קניות, פגישות עבודה, סידורים מנהלתיים של העסק, בלה בלה בלה…

12:00, מחליטה להדביק טפט וינטג’ על שידת האיקאה המסכנה בחדר השינה, שסבלה לאחרונה מהתעללות קלה לאחר שהנייד שלי התעופף לעברה (סיפור אימה אמיתי).

 

13:00, ארוחת הצהריים שלי (זה היה לפני כמה ימים, אבל זה מתכון די קבוע, סלט עדשים שחורות עם סלק, טעים ובריא).

14:30, הגדול עוזר לאמצעי בהכנת שיעורי הבית (לפעמים מתוך התרגשות יתר מכין לו אותם בעצמו).

15:00, בינתיים, הקטנצי’ק עוזר לי בחצר בכביסה ידנית לשמלות הוינטג’ של העסק שלי.

שעות אחה”צ המאוחרות, משתוללים בחוץ (מאוהבת בשקיעות מול הבית שלנו).

שעות הערב המוקדמות, ארוחת ערב, פינקתי אותם עם פיצה ביתית.

ערב רגוע במיטות, יאללה, עוד יום עבר…

 

נ.ב

הפוסט הבא בנושא מחייב סרט וידאו, כי משום מה מרגיש לי נורא רגוע פה בתמונות, ואני חושבת שזה לא פייר שאתם לא יכולים לשמוע את הצרחות, הבכי והעצבים שגם הם מנת חלקינו (ובמינונים מאד לא מינוריים, כאמור, עם שלושה בנים צעירים בבית). מצד שני, איכשהו, עם כל הכאוס, הבלגן והאי וודאות בחיים, דבר אחד בטוח להפליא. הרגעים הקטנים האלו, הם אלו שעושים את הכל משתלם בסופו של יום, וחייבים לזכור ולנצור אותם.

באהבה,

אילאיל

קולאז’ סייל סתיו – כפר הס

לא משנה אם זו תהיה הפעם הראשונה או העשירית שלי כמשתתפת באירוע הקולאז’ סייל של קרן שביט, אני אתרגש כל פעם מחדש כאילו זו בהחלט הפעם הראשונה.

הלוקיישין של האירוע הפעם נמצא בבית פרטי מדהים ומרווח בכפר הס. אתמול ביליתי של את רוב היום בהקמה ועיצוב הביתן שלי, וזה בהחלט היה יום ארוך מרגש, מאתגר ונפלא.

עופרה תפסה אותי ברגע של עבודה מאומצת במיוחד על שפת הבריכה שבחצר הבית, אכן קשים החיים!

כבר העלתי פוסט שבוע שעבר שמתאר במילים ותמונות את ההכנות ומאחורי הקלעים של צילומי השמלות והבגדים שאביא למכירה הזו.

הפעם אתן הצצה קטנה, ממש על קצה המזלג, על החפצים שאני מביאה איתי.

לצד כלי האמייל: קלחות, סירים, קומקומים, צלחות פורצלן מעוטרות, גובלנים מרגשים… כל אותם חפצי וינטג’ מסורתיים שרבים כ”כ אוהבים, השתדלתי הפעם להביא דברים קצת שונים, מעט יותר מיוחדים ומקוריים. כאלו שקשה לי במיוחד להיפרד מהם, אבל זו כנראה חלק מהיותי מלקטת פריטים מיוחדים ויחודיים.

אני מחפשת, בוררת, מלקטת, מנקה ומסדרת. ואז מעבירה הלאה, לבעלים האמיתיים של אותו פריט, למי שידע לאהוב ולהעריך את אותו פריט יחיד ומיוחד עם הסיפור המרגש שעומד מאחוריו (ברור שאני לא מכירה את הסיפור, אבל יש לי כושר המצאה מעולה ודמיון מפותח להפליא, כך כשתבואו אלי אספר לכם את אותו סיפור מופלא שמסתתר מאחורי אותו חפץ).

הרי הקוראים הותיקים שלי יודעים כמה שסיפור ומילים מרגשים וממלאים אותי. ופתאום החיבור המופלא הזה נעשה כ”כ ברור והגיוני, אותו חיבור שנוצר בין העיסוק שלי לבין המילים האהובות עלי. אותו סיפור מופלא שעומד מאחורי כל שמלה או חפץ, הוא זה שנותן את היופי והאמת, את העומק שלו.

אז אשמח מאד לראותכם מחר בביתן שלי, מוקפת בכל הבגדים והחפצים, המילים, והסיפורים. בואו, תהיו חלק מזה, ואם תרצו, תוכלו לקחת חלק קטן מזה חזרה איתכם, הביתה…

   

להתראות וסופ”ש נפלא,

אילאיל