בודפשט בתמונות

יום בחיי

לפני כמה שבועות התבשרנו בנות קבוצת באבלז על פרוייקט חדש שיוצא לדרך, פרוייקט אושפיזין, ברוח חג סוכות. החג בא והלך, הקבוצה פרסמה, הקוראים קראו ורק אני נשארתי מתלבטת לגבי השתתפותי בפרוייקט. קרה המקרה ואפרת יצרה איתי קשר ופשוט הודיעה לי “אילאיל, אנחנו משתתפות, אמנם באיחור, אבל אנחנו אמניות, אז יסלחו לנו כי ריחוף זה חלק בלתי נפרד מהאשיות שלנו”.

לא בטוח שאפרת ממש אמרה את המילים האלו, אבל אני בטוחה שלא אכפת לה שאני מייחסת לה אותן, כי אפרת היא אמנית בנשמה, צלמת מוכשרת ואמא מיוחדת (לפחות מהיכרותי אותה דרך הבלוג שלה). משהו בצילומים שלה, כ”כ ישיר, נגיש, לא מתיפייף, לא מתחסד, לא מחפש ללקק או להתלקק, משהו בה כבש אותי לחלוטין, ועם הזמן היא בהחלט הפכה לאחת הצלמות האהובות עלי בארץ, ואני לא מגזימה בכלל!

החלטנו שתינו על פוסט בפורמט של “יום מצולם בחיי”, כלומר לצלם יום אחד שמייצג נקודות חשובות בחיינו ולפרסם.

אבל החיים הם משהו דינאמי להפליא, ורוב רובו של היום פשוט אין סיכוי שאזכור לצלם את מהלכו בכל רגע נתון… אז מה שאני מנסה לומר בצורה מאד ארוכה, שאותו “יום בחיי” שמצולם פה למטה בהמשך הפוסט מורכב למעשה מפאזל של כל מיני ימים, כי פשוט לא זכרתי לצלם במהלך כל היום, כזו אני, חצי עפיפון…

את הפוסט הזה פירסמתי לפני שבוע בבלוג של אפרת, ובוודאי ראיתם אתם את הפוסט שהיא פרסמה אצלי, אז חשבתי לעצמי שיהיה נחמד לפרסם אותו גם פה.

שנתחיל?

6:00, צעידת בוקר.

7:00, ארוחת בוקר.

 

7:30, משחקים בסלון (זה מקסים ופסטורלי בחופש, מעצבן להפליא בבוקר גן\בית ספר).

8:30, יצאו למסגרות ואני מגלה הפתעות שנשכחו על שולחן המטבח.

9:30, יוצאת לסידורי בוקר: משלוחי חבילות בדואר, קניות, פגישות עבודה, סידורים מנהלתיים של העסק, בלה בלה בלה…

12:00, מחליטה להדביק טפט וינטג’ על שידת האיקאה המסכנה בחדר השינה, שסבלה לאחרונה מהתעללות קלה לאחר שהנייד שלי התעופף לעברה (סיפור אימה אמיתי).

 

13:00, ארוחת הצהריים שלי (זה היה לפני כמה ימים, אבל זה מתכון די קבוע, סלט עדשים שחורות עם סלק, טעים ובריא).

14:30, הגדול עוזר לאמצעי בהכנת שיעורי הבית (לפעמים מתוך התרגשות יתר מכין לו אותם בעצמו).

15:00, בינתיים, הקטנצי’ק עוזר לי בחצר בכביסה ידנית לשמלות הוינטג’ של העסק שלי.

שעות אחה”צ המאוחרות, משתוללים בחוץ (מאוהבת בשקיעות מול הבית שלנו).

שעות הערב המוקדמות, ארוחת ערב, פינקתי אותם עם פיצה ביתית.

ערב רגוע במיטות, יאללה, עוד יום עבר…

 

נ.ב

הפוסט הבא בנושא מחייב סרט וידאו, כי משום מה מרגיש לי נורא רגוע פה בתמונות, ואני חושבת שזה לא פייר שאתם לא יכולים לשמוע את הצרחות, הבכי והעצבים שגם הם מנת חלקינו (ובמינונים מאד לא מינוריים, כאמור, עם שלושה בנים צעירים בבית). מצד שני, איכשהו, עם כל הכאוס, הבלגן והאי וודאות בחיים, דבר אחד בטוח להפליא. הרגעים הקטנים האלו, הם אלו שעושים את הכל משתלם בסופו של יום, וחייבים לזכור ולנצור אותם.

באהבה,

אילאיל

קולאז’ סייל סתיו – כפר הס

לא משנה אם זו תהיה הפעם הראשונה או העשירית שלי כמשתתפת באירוע הקולאז’ סייל של קרן שביט, אני אתרגש כל פעם מחדש כאילו זו בהחלט הפעם הראשונה.

הלוקיישין של האירוע הפעם נמצא בבית פרטי מדהים ומרווח בכפר הס. אתמול ביליתי של את רוב היום בהקמה ועיצוב הביתן שלי, וזה בהחלט היה יום ארוך מרגש, מאתגר ונפלא.

עופרה תפסה אותי ברגע של עבודה מאומצת במיוחד על שפת הבריכה שבחצר הבית, אכן קשים החיים!

כבר העלתי פוסט שבוע שעבר שמתאר במילים ותמונות את ההכנות ומאחורי הקלעים של צילומי השמלות והבגדים שאביא למכירה הזו.

הפעם אתן הצצה קטנה, ממש על קצה המזלג, על החפצים שאני מביאה איתי.

לצד כלי האמייל: קלחות, סירים, קומקומים, צלחות פורצלן מעוטרות, גובלנים מרגשים… כל אותם חפצי וינטג’ מסורתיים שרבים כ”כ אוהבים, השתדלתי הפעם להביא דברים קצת שונים, מעט יותר מיוחדים ומקוריים. כאלו שקשה לי במיוחד להיפרד מהם, אבל זו כנראה חלק מהיותי מלקטת פריטים מיוחדים ויחודיים.

אני מחפשת, בוררת, מלקטת, מנקה ומסדרת. ואז מעבירה הלאה, לבעלים האמיתיים של אותו פריט, למי שידע לאהוב ולהעריך את אותו פריט יחיד ומיוחד עם הסיפור המרגש שעומד מאחוריו (ברור שאני לא מכירה את הסיפור, אבל יש לי כושר המצאה מעולה ודמיון מפותח להפליא, כך כשתבואו אלי אספר לכם את אותו סיפור מופלא שמסתתר מאחורי אותו חפץ).

הרי הקוראים הותיקים שלי יודעים כמה שסיפור ומילים מרגשים וממלאים אותי. ופתאום החיבור המופלא הזה נעשה כ”כ ברור והגיוני, אותו חיבור שנוצר בין העיסוק שלי לבין המילים האהובות עלי. אותו סיפור מופלא שעומד מאחורי כל שמלה או חפץ, הוא זה שנותן את היופי והאמת, את העומק שלו.

אז אשמח מאד לראותכם מחר בביתן שלי, מוקפת בכל הבגדים והחפצים, המילים, והסיפורים. בואו, תהיו חלק מזה, ואם תרצו, תוכלו לקחת חלק קטן מזה חזרה איתכם, הביתה…

   

להתראות וסופ”ש נפלא,

אילאיל

הפוסט שלא נמצא לו שם (עד רגע הפרסום ומעבר)

אם יש משהו שמתסכל אותי נורא כשאני מתיישבת לכתוב פוסט, זו העובדה שאין לי מושג איך להתחיל אותו. אני יודעת בדיוק איזה תמונות יכנסו, מה יהיה נושא הפוסט, אפילו אם הוא יהיה קצר או ארוך (וזה יהיה ארוך).

אבל העובדה שאין לי מושג איך להתחיל אותו, או גרוע מכך, שאין לי כותרת, בד”כ מאוד, מאוד מתסכלת אותי.

אז מאיפה להתחיל? מממ, בעצם כבר התחלתי, אז אולי פשוט אמשיך משם…

אני מאוד אוהבת לצלם את חברותיי מדגמנות את הבגדים שאני קונה עבור העסק שלי. יש בזה משהו כ”כ נכון והגיוני לצלם נשים אמיתיות, כמוני וכמוך, לבגדים שממילא מיועדים לך ולי.

טוב, זה לא חוכמה… בורכתי בחברות יפייפיות. אבל יותר מהיופי החיצוני שלהן, בורכתי בחברות אמת. כאלו שאת יכולה לנסות להעלם להן לכמה שבועות, חודשים… להתחפר לתוך עצמך. והן, לא רק שלא יתנו לך לשקוע, אלא יתעקשו לא לוותר לך, לא לוותר עלייך.

  

זה היה יום צילומים מקסים במיוחד, אבל בואו נתחיל מההתחלה… זה תמיד נחמד לשמוע על מאחוריי הקלעים, נכון?

הצילומים נערכו בשני סשנים נפרדים בשבועיים האחרונים. יום צילומים אחד היה עם חברתי הגר שגם תבוא לעזור לי במכירה עצמה. צילמנו קצת בביתה (כמו למשל את התמונות פה למטה, שממש לא היו מתוכננות, אבל אז גיליתי את אור הבוקר הרך והנפלא שהגיח דרך הוילון שמאחוריה).

אח”כ יצאנו לצלם בחנות הוינטג’ של אייל ואורנה בכפר הס, מקום שהוא בערך (או בדיוק) הבית השני שלי.

את הצילום פה מתחת בכלל לא תכננתי. ראיתי במקרה את הכובע מונח על אחת הספות שבחנות, ומיד עלה לי האימג’ הזה לראש.

 

כשערכתי את הצילומים בבית, על המחשב, הבנתי שהפוטנציאל לתמונת “פילם נואר” פשוט מפתה מדי, אז שיחקתי איתה קצת.

אני מאד מתחברת לרגעים הקטנים והלא צפויים בהפקות הצילום שלי. כי בדיוק כמו בחיים, אתה מתכנן משהו אחד ויוצא עם משהו אחר לחלוטין (טוב, זה כמובן תלוי במידה שבה אותו אדם אוהב להזיז את הראש ימינה ושמאלה מדי פעם, לצערי אני מכירה המון אנשים שתפוס להם הצוואר במבט קדימה).

למשל תראו את היפייפיה הקטנה של ענת, היא בכלל לא תוכננה להיכנס לסשן הצילומים, אבל משהו בתמונות איתה יצא קסום בצורה יוצאת דופן.

   

ואם כבר הזכרנו שמות…

אז זו ענת הנהדרת, אמא של שחר (ויובל, אבל בינתיים בנים לא מצטלמים לוינטג’ שלי).

וההורסת הזו היא יהודית (אמא של עידו ורועי).

הצילומים איתן לא היו ממש מתוכננים והתנהלו בין לבין ארוחות הבוקר והצהריים שבלסנו בהנאה בכל אותו היום (חופשת סוכות, בכל זאת).

הי, והנה אני… מנצלת את העובדה שיהודית היא צלמת נהדרת בזכות עצמה.

ואת הצילום הזה אני ממש אוהבת. סתם צילום של “במקרה”. קצת מטושטש, קצת לא ברור, אבל משלב כ”כ הרבה יופי, תנועה ורוך… צילום סתיו מושלם לטעמי.

ואם כבר מדברים עלי, בואו אספר לכם קצת על התנאים בהם נכתב הפוסט הזה, כשברקע אני מקשיבה ל-Amy Winehouse אהובתי, והבית בינתיים ריק (השבעתי את הבעל לקחת את כולם לשעתיים של “לא אכפת לי לאן, אבל בבקשה לא לחזור לפחות שעתיים”).

תוך כדי כתיבת הפוסט כבר תליתי מכונה אחת, הורדתי את זו מהבוקר, וגם הצלחתי לשרוף את הבצל\שום לרוטב הפסטה (יחזרו רעבים, בכל זאת).

יש לי מיליון מחויבויות לסיים לקראת המכירה בסופ”ש הקרוב, אבל כל השבוע אני עם הילדים בבית, אז בין לבין אני גונבת בקרים לגיחות ריענון ואיוורור לנשמה.

 

בערבים אני יושבת ומרכיבה את קולקציית התכשיטים החדשה שתלווה את השמלות.

וגם איכשהו הצלחתי לדחוף סידור של הארון החדש בחדר השינה (טוב בסדר, הוא לא מסודר. הכל בפנים בלגן נוראי, אבל זה מצטלם יפה מבחוץ). זו אגב רכישה סופר משובחת מאותו מחסן של אייל ואורנה שהזכרתי בתחילת הפוסט.

הא, כן… לא קשור לפוסט, אבל מה אכפת לי להוסיף את זה לכאן… השבוע עשיתי קעקוע חדש, הכי יפה אי פעם… ואני מאוהבת בו לחלוטין.

טוב, נחזור לעיניננו…

המכירה המדוברת תערך בכפר הס, בימים שישי שבת הקרובים. כל הפרטים נמצאים ממש פה בדף האירוע בפייסבוק, ותמיד אפשר לשלוח לי מיילים עם בקשות שונות ומשונות (נסו אותי, מה ‘כפת לכם, כבר הגשמתי כמה פנטזיות).

במהלך השבוע הקרוב אעלה פוסט נוסף שבו יככבו בעיקר חפצי הוינטג’ והדברים היפים לבית. אבל בכל מקרה מי שממש רוצה להיות מעודכן מומלץ להתחיל לעקוב אחרי באינסטגרם (שם גם תסבלו הרבה שטויות יומיומיות אחרות, אבל זה גם נחמד). וגם כמובן בעמוד העיסקי שלי בפייסבוק, שם אני מעלה על בסיס יומיומי את השללים החדשים.

עוד בנוגע למכירה, בנות בלוג הביתה (המופלא) העלו פוסט נהדר עם צילומים מרגשים של הלוקיישן בו יערך הקולאז’ סייל בכפר הס, שווה!

אז להתראות במכירה…

שבוע נפלא,

אילאיל